לפני שיש כתב אישום, לפני שיש פסק דין — יש דלת שנטרקת, טלפון שמפסיק לצלצל וילד שלא מבין למה אחד ההורים איננו.
תלונה על אלימות או פגיעה מחייבת תגובה מהירה, רצינית ורגישה. קורבנות אמת זקוקים למערכת שתאמין להם, תגן עליהם ותחקור בלי דיחוי. על כך אין ולא יכולה להיות מחלוקת.
אבל קיימת גם מציאות אחרת: מקרים שבהם אדם מוסר ביודעין ידיעה כוזבת כדי להשיג יתרון בסכסוך משפחתי. כשהמערכת מגויסת ככלי במאבק אישי, הפגיעה אינה נשארת בתיק החקירה. היא נכנסת לבית, למקום העבודה וללב של הילדים.
אפשר וצריך להחזיק בשתי אמיתות יחד: להגן בנחישות על נפגעות ונפגעי אלימות — ולהגן בנחישות על חפים מפשע כאשר הוכח שנמסרה נגדם ידיעה כוזבת ביודעין.
הגבול שאסור לטשטש
לא כל תלונה שלא הבשילה לכתב אישום היא תלונת שווא. תיק עשוי להיסגר מחוסר ראיות, מקושי ראייתי או מסיבות אחרות. גם זיכוי אינו מוכיח כשלעצמו שהמתלונן שיקר.
הראיות לא הספיקו, קיימת מחלוקת עובדתית או שלא ניתן היה להכריע ברף הפלילי.
קיימת תשתית לכך שהמידע נמסר כשהמוסר ידע שהוא אינו אמת, ובכוונה להטעות.
ההבחנה הזו חיונית: אכיפה נגד תלונות כזב אינה יכולה להפוך לאיום על מי שמתלבט אם לדווח על אלימות אמיתית. מנגד, החשש מהרתעת מתלוננים אינו צריך ליצור חסינות מעשית למי שניצל את המערכת במכוון.
מה עומד במרכז המחלוקת?
הנחיית פרקליט המדינה 2.5 מתווה את מדיניות הפתיחה בחקירה וההעמדה לדין בגין אמרה או עדות כוזבת או סותרת. היא דורשת זהירות, בחינת נסיבות ואישורים מקצועיים; כאשר מדובר במתלונן בעבירת אלימות במשפחה או מין, קיים מנגנון אישור מוגבר.
במכתב ששלח דניאל עמירם, מנכ״ל עמותת ה.ל.ב, לפרקליט המדינה ב־22 ביוני 2026, נטען כי שכבות האישור והשיקולים המקלים עלולות להפוך לחסם שמונע אכיפה גם במקרים שבהם קיימת תשתית ברורה לידיעה כוזבת.
“מערכת שמבקשת לחשוף אמת חייבת להיות מסוגלת לבדוק גם את האפשרות שנעשה בה שימוש כדי לייצר שקר.”
חוק העונשין כבר מכיר בחומרת המעשים: סעיף 237 עוסק בעדות שקר בהליך שיפוטי, וסעיף 243 בידיעה על עבירה שנמסרה לרשות כשהמוסר יודע שהיא כוזבת. השאלה איננה אם קיימות עבירות בחוק — אלא כיצד מופעלת מדיניות האכיפה בפועל.
שלושה מעגלים של פגיעה
תלונת כזב מכוונת אינה פוגעת רק באדם שעליו הוגשה. היא שולחת גלים אל כל מי שנמצא סביבו — וגם אל מי שיזדקק מחר להגנת המערכת.
מעצר, הרחקה, פגיעה בשם הטוב, אובדן עבודה, הוצאות משפטיות וטראומה שלא נעלמת עם סגירת התיק.
נתק פתאומי, חרדה, נאמנויות כפולות ושבר באמון בין כל המבוגרים שאמורים לשמור עליהם.
עומס ושחיקה עלולים ליצור חשדנות וקהות במערכת — דווקא מול מי שזקוק להקשבה ולהגנה מיידית.
כאשר ידיעה כוזבת מוכחת אינה מקבלת מענה, הציבור לומד שתי מסקנות מסוכנות: שקל להשתמש במערכת ככלי — ושקשה לסמוך עליה שתבחין בין אמת לשקר.
מה מבקש המכתב לשנות?
המכתב מציג עמדה ציבורית ברורה ומבקש שלושה שינויים. אלה דרישותיו של הכותב — לא תיאור של הדין הקיים:
כאשר קיימת תשתית ברורה לכך שתלונת כזב הוגשה ביודעין, לא להפוך את שכבת האישור למחסום בלתי עביר.
לפתוח בחקירה ולשקול כתב אישום באופן מהיר ועקבי, תוך שמירה על שיקול דעת מקצועי ועל רף הראיות הנדרש.
להתייחס בחומרה למקרים מוכחים שבהם מערכת האכיפה שימשה בכוונה לפגיעה באדם חף מפשע.
האתגר הוא לנסח מדיניות מדויקת: כזו שאינה מענישה טעות, בלבול, טראומה או קושי ראייתי — אבל אינה מתעלמת משקר מכוון שהוכח.
ומה אתם חושבים?
הדיון הציבורי הזה זקוק ליותר מסיסמאות. הסקר הבא אינו אוסף פרטים ואינו שולח מידע לשרת; הוא עוזר לכם לנסח את העמדה שלכם ומציג אותה מיד.
מקורות והבהרות
המאמר מבוסס על המכתב ששלח דניאל עמירם לפרקליט המדינה ועל מקורות רשמיים. הוא מבטא עמדה ציבורית ואינו קובע כי קיימת תופעה בהיקף מסוים ללא נתונים מאומתים.
המידע במאמר הוא מידע כללי ואינו ייעוץ משפטי. סגירת תיק, לרבות בעילת חוסר אשמה, אינה לבדה הוכחה לכך שהוגשה תלונת כזב. כל מקרה מחייב בדיקה ראייתית ומשפטית פרטנית.